תפילת הגיבורים / נעם חורב

ובימים הכי קשים שלי, כשכלום לא הסתדר

נכנסתי לנשק אותך, למשוך את השמיכה

הצעצועים על השטיח, ואתה עוד חצי ער

הבטחתי לעצמי אף פעם לא לבכות מולך

ביקשת שאקריא לך סיפור לפני שינה

שאסגור את החלון כי פחדת משדים

והשארתי את הדמעות שלי עומדות על ממתינה

כי מותר להישבר, רק לא מול הילדים

ועם עיניים של ילד, וחוכמה של איש זקן -

קלטת מיד שאבא לא בסדר

אז נצמדת אליי כי רצית לתקן

ולא הסכמת לי לקום או לצאת מתוך החדר

ולרגע קטן, החלפנו תפקידים -

אתה היית אבא, ואני הייתי בן

לחשת לי באוזן: ״אנחנו חזקים!״

ובידיך הקטנות ניסית לגונן

ונתת לי כוחות שלא ידעתי שיש

ודיקלמת בשפתיך את תפילת הגיבורים

אני לא יכול לשכוח איך ילד בן שש

הצליח, כמו בפאזל, להרכיב בי את השברים

וחייכתי עם הלב, והצלחתי להשליך

את העצב הגדול שאף אחד לא הבחין בו

לפעמים, כל מה שמבוגר פשוט צריך -

זה ילד אחד קטן שיאמין בו. (מתוך 'טיוטה של אושר')