סרטים / נעם חורב

מישהי קמה והלכה באמצע המופע שלי.

היה לי שבוע פסיכי.

הופעתי בכל רחבי הארץ.

פגשתי מלא אנשים.

דיברתי על מלא שירים.

חתמתי על מלא ספרים.

אבל מה אני הכי זוכר מכל זה?

את ההיא שקמה והלכה.

ככה, באמצע הדיבור שלי, היא התרוממה פתאום, לקחה את התיק שלה, פילסה את דרכה בזהירות החוצה, ואז טרקה את הדלת, כשרק נקישות העקבים האכזריות שלה מפלחות את אקוסטיקת האולם, ואת הלב שלי.

המשכתי את המופע כאילו כלום, אבל מבפנים רציתי למות.

לא יכול להסביר את ההרגשה הזאת, לעמוד על במה מול קהל ואז לקלוט שמישהי קמה והולכת, כאילו אומרת לך:

״שמע, כפרה, אתה לא מעניין. הסיפור שלך לא נוגע בי. נכשלת. לא הצלחת להשאיר אותי פה. אה, וגם הבדיחות שלך לא כאלה מצחיקות. יאללה, ביוש.״

בלילה, כצפוי, לא נרדמתי.

חשבתי על טבע האדם המחורבן.

איך אנחנו יכולים לאפות תבנית מלאה עוגיות מושלמות, אבל תמיד נזכור את זאת שנשרפה לנו (מטאפורות של פחמימות תמיד עוזרות לי).

שאלתי את עצמי למה זה כל כך מפריע לי. מאיפה הצורך הזה שלנו (או רק שלי?)

שכולם יאהבו אותנו. יתחברו אלינו. ייתנו לנו אישור שאנחנו טובים.

למה אולם שלם יכול לעמוד על הרגליים ולמחוא כפיים,

אבל בסוף אקח איתי הביתה רק את ההיא שקמה והלכה?

נרדמתי לפנות בוקר, אחרי שחתמתי עם עצמי על חוזה מאוד ברור:

אתה לא נותן לזה יותר להרוג אותך.

יהיו כאלה שיתחברו. יהיו כאלה שלא.

הכי חשוב שתיתן את הכי טוב שלך לאותו רגע, בכל פעם מחדש.

מעבר לזה אתה לא יכול לעשות כלום.

בבוקר חיכתה לי הודעה בפייסבוק.

ההיא שקמה והלכה.

״היי נועם (כתבה עם ו׳ בנוסף לכול!)

הייתי במופע שלך. וואו! היה מרתק ומרגש! לצערי הרב הייתי חייבת ללכת באמצע כי הבייביסיטר לא הפסיקה להתקשר, לילד עלה החום. התבאסתי רצח! מבטיחה להזמין כרטיסים למופע הבא!!!״

קראתי שוב את ההודעה, וכבר באתי להיכנס בעצמי על כל הייסורים,

אבל אז הבנתי שיש כאן שיעור חשוב:

לפעמים אנחנו מאכילים את עצמנו סרטים על כלום. באמת.

אנחנו לא רואים את התמונה המלאה וחורצים לעצמנו את גזר הדין.

די כבר עם ההרגל המאוס הזה לקפוץ למסקנות מיותרות.

די לעשות השלכות.

די להשלים בדמיון את פרטי הסיפור שחסרים לנו.

דבר שני, אי-אפשר תמיד לרַצות את כולם.

לספק את כולם.

אני בטוח שיש כאלה שיצאו בעבר מהמופע שלי, ולא בגלל שהבייביסיטר הזעיקה אותם.

כן, תמיד יהיו כאלה שלא יתחברו.

זאת עובדה מפוכחת ואכזרית.

זהו. תחיה עם זה.

דבר שלישי, די כבר עם מטאפורות של עוגיות. עכשיו בא לי מתוק.

אוף.

(מתוך 'שמש בצנצנת')