המופע הכי קשה שהיה לי בחיים / נעם חורב

השבוע חזרתי להופיע אחרי חודש של חופש. הגעתי לאולם המופעים שמח ונרגש (ואני מודה שגם קצת לחוץ כי לפעמים מצטברת חלודה). לקחתי נשימה עמוקה, דפקתי כמה קפיצות כדי לשחרר את הגוף, ו... עליתי לבמה.

מאותו רגע החלה קומדיה של טעויות. אלוהי המופעים החליט לדפוק לי קאמבק מהגיהינום. המסך קרס. הסאונד קרס. המקרן השתעל והשמיע זמזום בלתי נסבל. בקיצור, כל מה שהיה יכול להשתבש – השתבש. (מיותר לציין שבבדיקות הטכניות הכול עבד פיקס).

הצוות שלי תיזז מאחורי הקלעים בהיסטריה, וברגע שהצלחתי ללכוד את העיניים של חיימקה, דפקתי לו מבט של – ״אתם מסתלבטים עליי, נכון?״

קלטו את הסיטואציה – אני עומד במרכז הבמה, אוחז במיקרופון, הספוט של התאורה מכוון עליי, מולי יושב קהל שקנה כרטיסים ורק מחכה למוצא פי, ומסביבי... מסביבי הכול מתמוטט.

בחישוב פנימי מהיר הבנתי שיש לי שתי אופציות – לקפל את הזנב בין הרגליים, לשלוח את הקהל הביתה ולהפוך את האירוע הזה לטראומה. או - להשתיק איכשהו את הרעשים סביבי, להתרכז חזק-חזק ופשוט להמשיך.

העניין הוא שאני לא ממקפלי הזנבות. אף פעם לא הייתי. אז הבנתי שיש דברים שהם לא בשליטתי, והחלטתי שאני ממשיך בראבאק.

ואז... אז קרה משהו מדהים. כל התקלות והזמזומים והריצודים נעלמו, כלום לא היה קיים יותר, ונשארתי שם, רק אני, בתוך בועה. ניתקתי את עצמי לגמרי מכל הסחת דעת חיצונית, והתרכזתי במה שחשוב - בסיפור. בכוונה. בלב.

מערכת יחסים בין אומן לבין קהל זה דבר מופלא, באמת. כי האנשים המדהימים שישבו מולי קלטו את הסיטואציה, ובמקום להתעצבן, להתקומם או לגלגל עיניים, הם פשוט נכנסו איתי לבועה.

וככה העברנו ערב שלם, הקהל ואני, מכורבלים בעולם משלנו. הנשמה התעלתה מעל הכשלים הטכניים. דפיקות הלב התגברו על זמזום המקרן המונוטוני. האינטימיות היתה בשיאה.

הרגשתי שאני חווה ערב נדיר. ערב בו הכול מתנקז למהות. בלי תפאורה או פירוטכניקות. רק איש אחד שמספר סיפור, ואנשים שיושבים ומקשיבים לו.

בדרך חזרה הביתה חשבתי לעצמי, עד כמה אנחנו נותנים לרעשים החיצוניים לבלבל אותנו. לטשטש אותנו. להסיח את דעתנו. ורעשים כאלה הרי תמיד יהיו. הגדולה היא לדעת לשים אותם על מיוט, להתכנס בתוך עצמך, ולהישאר מזוקק למרכז הכובד הפנימי שלך. הלוואי והייתי מצליח לעשות את זה יותר גם בחיים.

תודה על הזכות לעבור את הערב החשוב הזה, ובעיקר, תודה לקהל היקר שהגיע והצליח להתרגש ממני גם בלי הקונפטי מסביב. לא הייתי עובר את זה בלעדיכם.