הדרך הארוכה לבית-הספר / נעם חורב

כשהייתי בכיתה ו', הייתי לוקח את הדרך הארוכה לבית-הספר.

תכל'ס, יכולתי להגיע בארבע דקות בדיוק, אבל בכל בוקר הייתי יוצא עשרים דקות מוקדם יותר ועושה עיקוף. במקום ללכת דוך ולהגיע, הייתי פונה ימינה, חותך לשדה רחב-ידיים ונכנס מהשער האחורי.

תמונה מצחיקה – ילד קטן עם ילקוט גדול, חמוש בחולצת בי״ס כתומה ובעיניים ירוקות, צועד בשביל עפר נטוש בתוך שדה ענק, ומשאיר ענן אבק מאחוריו. ככה יום יום, במשך שנה שלמה.

בשום אופן לא הסכמתי להיכנס מהשער הקדמי. השער הקדמי היה מבחינתי גם השער לגיהינום. בכל בוקר חיכה שם ביריון שעשה את המוות לכל מי שלא בא לו טוב. פעם לילד אחד ג׳ינג׳י. פעם לילדה עם גשר בשיניים. פעם לילד שמן. פעם לילדה רוסיה. ואני, אני הייתי טרף קל בשבילו. ילד עדין שאוהב לצייר ולכתוב שירים בעפולה של שנות התשעים, שנטפה מצ׳ואיזם ופטריארכיה.

י׳הומו. ואז י׳קוקסינל. ואז יריקה. ואז צחוק של ילד אחד. ואז צחוק של עשרה. ככה הייתי פותח את הבוקר, כשהוא יורה על אוטומט, מרוקן עליי מחסנית של עלבונות, ולא מפסיק עד שהייתי נבלע בתוך הבניין, מכופף מבושה ומחורר מהמילים שלו. התביישתי לספר למישהו, אז הייתי נושך את השפתיים בגאווה כדי לא לבכות, סופר עד עשר ורץ פנימה. הסיפור הזה לא נפסק, אז מצאתי לעצמי פתרון – לעשות את הדרך הארוכה.

השנים חלפו, והחיים לימדו אותי שהמושג הזה – בריונות – לא שייך רק לעולמם של הילדים. לפעמים ילדים בריונים הופכים להיות מבוגרים בריונים. ואותם בריונים שסבלנו מהם בבית הספר הופכים להיות אלה שמקללים בטוקבקים. אלה שחותכים בכביש. אלה שזורקים כסאות פלסטיק. אלה שמכים את הנשים שלהם. אלה שדוקרים במועדון.

ובדיוק כמו שהבריון ההוא לא נתן לי להיכנס בשער בית-ספר כשהייתי ילד, ככה קמו עכשיו בריונים חדשים שמנסים לחסום לי את הכניסה. שמארגנים עליי חרם. שמונעים ממני טיפול רפואי או חופשה בצימר. בריונים שנותנים לגיטימציה לכל מקום שמסרב לתת לי שירות בחסות החוק או בחסות אנשים שהחליטו לתווך לי את אלוהים.

העניין הוא כזה – הבריונים אולי נשארו אותם בריונים, אבל אני לא נשארתי אותו אני. אתה מתבגר ולומד שדווקא בריונים הם הפחדנים הכי גדולים. אז אני כבר לא נבהל מבריונים. לא מפחד מהם. לא נושך שפתיים. לא מוכן לסבול מהם יותר. אם כבר, אני מרחם עליהם.

המלחמה הזאת היא כבר מזמן לא רק מלחמה של להט"בים. היא מלחמה של כל מי שהרגיש פעם שונה. של כל מי שבז לבריונות. של כל מי שמבין שנחצה פה גבול ושאנחנו כבר באיזור מסוכן.

דמיינו סיטואציה שבה הילד שלכם, במשך שנה שלמה, הולך את הדרך הארוכה לבית הספר כי מציקים לו. דמיינו שבעלי אולם אירועים מסרבים לערוך לו בר-מצווה אצלם במקום. דמיינו רגע סיטואציה שבה הילד שלכם נזקק לטיפול רפואי אבל הרופא מסרב לטפל בו. חיים עם זה בשלום?

בחייאת, עברנו מספיק. הקהילה הזאת הסתתרה במחילות, סבלה משנאה עצמית, מאפליה, מהשפלה, מנידוי. כל כך הרבה אנשים הקריבו את חייהם כדי שאף אחד יותר, אף פעם, לא יעשה את הדרך הארוכה לבית הספר. לא אני. לא אתם. לא הילדים שלכם.

אם חשבתם שאנחנו עושים הרבה רעש כשאנחנו רוקדים על משאיות במצעד הגאווה, חכו תראו מה יקרה כשנצא למלחמה.