הדייג / נעם חורב

פגשתי פעם דייג

שאף פעם לא היה מודאג.

בכל בוקר מחדש

גם אם הים היה חלש

הוא היה זורק חכה

מהפינה הרחוקה

נשען על מעקה

ומחכה,

ומחכה.

וכששאלתי אותו

באחת ההפסקות

אם לא נמאס לו לחכות

בכל יום, באותה הפינה

ואיך הוא לא מאבד אמונה

הוא רק חייך באדישות

וענה לי:

״זה פשוט...

יש חכה, יש פיתיון -

הכול קורה בזמן נכון

אולי מחר, אולי עכשיו

הים ישלח לי דג זהב

אני, תפקידי –

להתייצב בדייקנות

לזרוק את החכה

ולחכות בסבלנות.

עכשיו, סליחה –

הים קורא לי

אולי היום הכול יקרה לי.״ (מתוך 'שמש בצנצנת')