בסוף זה רק אתה / נעם חורב

אני זוכרת שאמרתי: תן לי קצת לבדוק

ויכולת לדבר אבל בחרת שוב לשתוק

רק עיניך הטובות קיוו להחלטה

שבסוף זה רק אתה, זה רק אתה.

אז בדירה, מול הכיכר, אני ניסיתי לחיות

והכרחתי את עצמי לעשות גם טעויות

לחפש על קיר לבן לכלוך או סתם שריטה

אבל בסוף זה רק אתה, זה רק אתה.

וזייפתי רגעים של אינטימיות קרובה

שיחקתי בלילות עם זרים באהבה

ואחרי שהם הלכו – הילדה שבי בכתה

כי בסוף זה רק אתה, זה רק אתה.

והייתי גיבורה, ושמרתי על איפוק

אבל גם הלביאות צריכות בסוף חיבוק

בשעות הכי סגורות נפתחה החרטה

שבסוף זה רק אתה, זה רק אתה.

וגם כשהתקשרת ובכית לי שיכור

אמרתי – רק עוד קצת, ואז אולי אחזור

ניתקתי בנימוס, מדחיקה את הצביטה

שבסוף זה רק אתה, זה רק אתה.

אלוהים, אני טיפשה, חשבתי שמותר

שאף פעם לא באמת יהיה כבר מאוחר

שתשב ותחכה לי בשקט במיטה

ובסוף זה רק אתה, זה רק אתה.

ואם תראה אותי ברחוב, אל תגיד לי אף מילה

אני שיחקתי עם האש ונשרפתי כמו גדולה

נשארתי כאן לבד עם האמת הכי פשוטה:

בסוף זה רק אתה, זה רק אתה.

וזה שובר לי את הלב,

שעכשיו אתה איתה

ידעתי כל הזמן –

בסוף זה רק אתה.

(מתוך 'שמש בצנצנת')