הומלס / נעם חורב

הפכת אותי להומלס.

נכון, יש לי דירת שני חדרים.

יש לי קירות וגג ומטבח קטן.

יש מיטה לישון בה.

יש שולחן לאכול עליו.

יש שלט על הדלת, שנשאר בו רק שם אחד.

ועדיין, אני הומלס.

כי כשהלכת, לא נשאר לי בית.

אף אחד לא זורק את הנעליים באמצע הסלון.

אף אחד לא משאיר אחריו כלים מלוכלכים.

אף אחד לא יוצא איתי לסיגריה במרפסת.

מרפסת שנשארה בה רק מאפרה שעוד לא הספקתי לרוקן אחרי השיחה האחרונה.

השירים שלך, שכל כך שנאתי, כבר לא מעירים אותי בבוקר. מה לא הייתי נותן כדי לשמוע אותך צורח את המילים המטופשות האלה עכשיו.

והמקרר עוד סוחב עליו שני מגנטים עם הפרצוף השיכור שלנו מאיזו חתונה שמחה בצפון. חתונה שמחה שכבר לא תהיה לנו.

והידיים שלך כבר לא פה. הידיים החזקות שלך, שהיו לי כקירות וידעו להדוף את כל הרעשים מבחוץ.

והעיניים שלך כבר לא פה. העיניים הטובות שלך, שהיו לי כגג ושמרו עליי מגשם ומבני אדם ומעצמי.

והבית השמח שלנו, שהיה מלא ברגעים ובדמעות ובשטויות שלנו, הפך לדירה. דירת שני חדרים עצובה, שאליה אני חוזר בסוף כל יום.

ואת השקט המחריד מפר עכשיו רק הצפצוף המעצבן של המיקרו.

ובמתקן הייבוש של הכלים מונחת תמיד אותה צלחת יחידה.

והכל כל כך נקי וסטרילי שבא לי למות.

אז בתחילת כל חודש אני משלם את שכר הדירה היקר בעולם, שכר הבדידות שלי.

וכמו כל הומלס, גם אני מקבץ נדבות בכל לילה. מטבעות שחוקים של אינטימיות מזויפת עם זרים.

ואף אחד לא מהם לא שואל, ולאף אחד מהם לא אכפת, ואף אחד מהם לא מבחין שפעם גרו פה שני אנשים.

ולפעמים, בלילה, אני שוכב על מיטת המלח שלי ומדמיין שיום אחד תחזור.

תחזור עם הידיים החזקות שלך, ועם העיניים הטובות שלך, ועם הלב היפה שלך.

ותזרוק את הנעליים בסלון, ותשאיר מגבת רטובה במקלחת, ותעיר אותי עם השירים הגרועים שלך, והבית יתמלא בבלגן המבורך של שנינו. בלגן של חיים.

ואז תשאיר על השטיח את עקבות צעדיך,

ותרוקן את המאפרה הארורה שעומדת כמו אנדרטה במרפסת,

ותחזיר את השם שלך לשלט שעל הדלת,

ותוציא אותי מהמעגל הנורא והאינסופי הזה, מעגל ההומלסים שיש להם קירות, ויש להם גג, ויש להם מנורה מאיקאה, אבל אין להם בית.