דמעות / נעם חורב

״אני אף פעם לא בוכה״, אמרת לי.

״אין דבר כזה״ - עניתי לך בהחלטיות. ״מה אתה, רובוט?״

״הכפתור של הדמעות שלי מקולקל״, חייכת אליי בחזרה בעצב.

ובאמת, הימים חלפו, ואף לא דמעה אחת ראיתי ממך.

לא משנה עד כמה מרגש היה הסוף של הסרט שראינו.

לא משנה עד כמה רבנו.

לא משנה עד כמה אהבנו.

העיניים שלך נשארו יבשות.

ואז, בלילה מופרע אחד, שכבנו על המיטה, ובחסות האלכוהול התחלנו לדבר.

עליי.

עליך.

בעיקר עליך.

והשיחה העמיקה, והמילים פרצו ממך החוצה כמו עדר של שוורים אל הזירה, וסיפרת לי דברים שלא סיפרת לאף אחד, והלב שלך אמנם נפתח,

אבל העיניים שלך, העיניים שלך נשארו סגורות.

החזקת לי את היד ולחצת חזק, כאילו רצית שארגיש בעצמי את עומק כאבך. ואני ידעתי שאתה כל כך רוצה לבכות, להוציא הכל, להקיא את הכאב, לפרוק את המשא הכבד שמונח על כתפיך הקטנות. אבל מאחורי זגוגית עיניך המשותקות, כאילו עמדו אנשים קטנים ועקשנים, שמשכו את הדמעות שלך פנימה.

והיה לי ברור, אהוב שלי, שאף פעם לא יכלת להרשות לעצמך את הפריביליגיה של לבכות. שחששת שאם תתחיל, לא תוכל להפסיק. שפחדת מדומינו אינסופי של דמעות.

אז התחלתי לבכות במקומך.

בכל פעם שהיד שלך לחצה על היד שלי, הורדתי דמעה.

בהתחלה היו אלו דמעות מנומסות. מאופקות. מבוייתות. אבל ככל שהשיחה התקדמה, הרשיתי לברז שלי להיפתח עוד ועוד, ובכיתי את כל אותן דמעות שאתה אף פעם לא בכית. דמעות כבדות, סמיכות, סוערות, שמהולות בכל העצב שליכלך את סיפור חייך.

בכיתי על קללת המוות של משפחתך, ובכיתי על ילדותך הקרועה, ובכיתי על העולם הזה, ששלח לך כל כך הרבה מבחנים, בלי לתת לך הארכת זמן או הקלות.

וככל שאני בכיתי, כך אתה התרוקנת. הרגשתי איך הגוף הקפוץ שלך נרגע, מתמסר, נפתח. כמו אחרי בכי טוב.

נרדמנו עם הבגדים - אני בפנים מלוחות ודביקות, מכוסות בשבילי דמעות קרירים, ואתה בפנים יבשות ושלוות.

מאז אותו לילה, הפכתי להיות צינור הדמעות שלך. היית מוביל אליי, בנתיב סמוי ושקוף, את הדמעות שניקוו בלבך, ואני הייתי מיילד אותן, מוציא אותן לאוויר העולם, בצירים מייסרים של בריאה. העברת דרכי את כל כאבך, את כל געגועיך, את כל מה שהציף אותך מבפנים, ולעולם לא מצא כלי תחבורה ראוי כדי להישלח החוצה.

ועד היום, נשאר בינינו סימן שנחתם בשתיקה - אתה לוחץ לי חזק על היד, ואני מוריד את דמעות החסד שלך.

אני בוכה אותן באהבה גדולה, בהשלמה מוחלטת, מנגב אותן מעל פניי, ויודע עמוק בלבי, שעם עוד קצת סבלנות - יגיע היום שבו כבר לא תצטרך אותי. היום שבו כבר לא תלחץ לי על היד, היום שבו תרגיש מספיק בטוח, מספיק מוגן, מספיק נאהב -

בכדי לבכות את הדמעות שלך, בעצמך.