צנצנות / נעם חורב

פעם חשבתי שכשאנחנו נפרדים ממישהו - האהבה שהיתה בינינו דועכת לאט-לאט ונעלמת. אולי מגיעה למקום הנסתר הזה, שאליו מגיעים המפתחות שאיבדנו והגרביים התועים.

בזמן האחרון אני מתחיל להבין שאהבה לא מתאדה. לא מתה. היא פשוט מחליפה צורה וממשיכה לחיות בתוכנו. כל ניסיון שלנו להשתיק אותה, למחוק אותה, לקצץ לה את הכנפיים או להעלים אותה - חסר טעם. אהבה היא לא חלב. אין לה תאריך תפוגה, שאחריו זורקים אותה לפח. היא נשמרת ונשארת - במי שאנחנו, בזיכרונות שלנו, בכאבים שלנו, בשריטות שלנו, ובעיקר בגעגועים.

בתוך הלב הקטן שלנו, במרתף אפל, על מדפים צרים, מסודרות צנצנות עם כל האהבות הישנות שלנו. הן מונחות שם בשלווה, שלמות עם עצמן, ומדי פעם כשהגעגועים עולים על גדותינו - אנחנו רשאים לרדת למרתף, להדליק את האור, לגשת לאחת הצנצנות ולפתוח אותה. אנחנו עוצמים עיניים ונלקחים בבת-אחת לכל רגע קטן שהאהבה הזאת ספוגה בו. לריח. לצבע. למבט.

גם העיר שלנו הופכת להיות אנדרטה לאהבה שלנו. הנה בית הקפה של הדייט הראשון שלנו. הנה הרחוב בו אמרת לי שאתה אוהב אותי בפעם הראשונה. הנה הדירה הראשונה שגרנו בה. הנה הבר שבו השתכרנו לילה אחד ורצנו לים בלי בגדים. הנה המרפסת שבה ישבנו כשבחרנו שמות לילדים. הנה הספסל שעליו שברת לי את הלב.

פעם חשבתי שכשאנחנו נפרדים ממישהו - האהבה שהיתה בינינו דועכת לאט-לאט ונעלמת. היום אני מבין שהאהבה נשארת. נשארת אחרי שהדמעות נגמרות. אחרי שהמילים נגמרות. אחרי שהאנשים נגמרים. כל אדם שאהבנו - חי בתוכנו, בין דפי הזמן המצהיבים, והופך להיות חלק ממי שאנחנו, לתמיד.

ואם לאדם יש הרבה מזל, הוא מוצא אהבה כזאת, אחת ויחידה, שלא יורדת למרתף האפל שבלבו, שלא נכנסת לצנצנת, שלא מונחת לצד שאר האהבות הישנות על מדפים צרים, והיא חיה בתוכו, לאור יום, משוטטת בין החדרים, והוא לא צריך לרדת אליה בחושך כשהוא נקרע מגעגועים, כי היא שם, איתו, כל הזמן.