עבר עליו חרא יום, על חיימקה. כבר בבוקר שמתי לב שהוא חצי-כוח, וזה נדיר. החיים שלי הם הרי רכבת הרים - עליות, מורדות ודרמות על בסיס רגעי....

ופתאום, הלב שלך הפסיק לפעום. הכול קרה כל כך מהר בלי שום סימן, בלי שום הסבר ובין דמעה לעוד דמעה השארת לי גם צוואה - הבנתי איך הכול זמני...

התקפי חרדה כבר לא מפחידים אותי יותר למדתי לשחרר להתגבר להבין שזה עובר להזכיר לעצמי שאני חי גם כשאני מרגיש מת. רק הפחד מתי יבוא ההתקף הבא...

הייתי מחכה שכולם יירדמו. ואז הייתי פותח את הארון, שולף ז׳קט (אפילו בקיץ), מתגנב לדלת, חומק בזהירות ונפלט לחסדי הרחוב. עפולה באחת בלילה זה...

אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שנתקעת להם פטרוזיליה בשיניים באמצע הדייט. אלה שמפלחים זית בסּופר בלי שאף אחד רואה. שחוזרים שיכורים ממסיבה...

גם אם אגע בכוכבים או אהיה מלך העולם גם אם אטפס על השלבים אל צמרת הסולם גם אם אנדוד מעיר לעיר במטוס פרטי יקר גם אם ישירו עליי שיר או יקראו...

אני שיכור-גיבור. כזה שמעז פתאום להגיד לך - ”אני עדיין אוהב אותך”. כזה שיורד על סמבוסק בשתיים בלילה בלי לחשב קלוריות. כזה שלא מפחד להיפגע....